דוכיפת הוצאה לאור
נתיב במים עזים

שי חורב

נתיב במים עזים

ההעפלה החלוצית ביבשה ובים

העפלת יהודים לארץ-ישראל ללא רשיון, בצידה של העליה החוקית, ימיה כימי ההתישבות העברית החדשה בארץ. חלק הארי של תופעה זו התרחש בדרך היבשה, מגבול הצפון, והמשכו בסאגה שהפכה לנדבך חשוב בסיפורו של עם אשר קם מבין ההריסות, צלח ימים וסערות, בדרכו לקיים את עתידו בארץ-ישראל.
ההעפלה הימית והיבשתית הפכה להיות לאחד מסימניו המובהקים של מאבק היישוב היהודי נגד שלטון המנדט הבריטי, נגד החוקים למניעת העלייה, ונגד הפעולות הצבאיות והמדיניות שביצע לאכיפתן.
ארגון ההעפלה החל את פעילותו באירופה ללא תכנון מראש, ללא משאבים רבים וללא מידע מוקדם על אפשרויות הפעולה, כאשר שליחי המוסד יצאו למשימותיהם, לרוב באורח מקרי וביוזמה מקומית, והם פעלו כבודדים בשטח, ללא תיאום ופיקוח מרכזי. כל זאת עד לתחילת שנת 1946 כאשר התגבש הארגון והפך להיות כפוף למסגרות פיקודיות וניהוליות מסודרות, ופעילויות שליחיו ביעדים השונים הפכו גם הן להיות מתואמות.
התרחבות מימדי ההעפלה הביאה את צמרת ה"הגנה" להערך להקמת מוסד מיוחד שירכז ויטפל בכל התחומים הארגוניים של פעילות חשובה זו, עד אשר המיפקדה הארצית של ה"הגנה" הכירה באורח רשמי בהעפלה, והוציאה הוראה לכל חברי ה"הגנה", אשר על פיה הועמד האירגון לשירות "המוסד לעליה ב'".
אמנם אנשי ה"הגנה" והפלמ"ח היו אלה אשר מילאו תפקידי מפתח בארגון ההעפלה ובפיקוד עליה, אולם חייליה האמיתיים של ההעפלה היו המעפילים עצמם. הם היו אלה שיצרו את תנועת 'הבריחה' ואת הלחץ להעפלה באירופה; הם אלה שלקחו על עצמם את הסיכון, שמו נפשם בכפם ויצאו אל המסע בספינות המעפילים הרעועות, שנרכשו בידי פעילי "המוסד לעליה ב'", זאת בתנאי דוחק קשים ביותר תוך כדי סכנת נפשות, והם היו אלה שעמדו בגבורה ובנחישות עד כדי התנגשות אלימה עם אניות הצי הבריטי, סמוך לחופי הארץ, כמו גם עם הכוחות הצבאיים הבריטיים שהשתלטו על ספינותיהם והעבירו אותם בכפיה למחנות המעצר, או לאניות הגירוש שהוליכו אותם לקפריסין.

» חזרה לקטלוג

כל הזכויות שמורות © דוכיפת הוצאה לאור, 2019